חוק לרון - שילוב אנשים בעלי מוגבלויות בשוק העבודה

חוק לרון והסיבות לחקיקתו

בשנת 2009, בעקבות המלצתה של ועדת לרון אשר בחנה את שילובם של אנשים עם מוגבלויות בשוק העבודה, הוכנס תיקון מספר 109 לחוק הביטוח הלאומי. תיקון זה ידוע בשם "חוק לרון" ומטרתו לשפר את התנאים של בעלי מוגבלויות אשר יוצאים לשוק העבודה ואיננו פוגע בזכויותיהם של אלה אשר אינם עובדים.

תמצית חוק לרון

על פי התיקון, כל מי שנקבע לו דרגת אי כושר יציבה, הרי שאם הוא ייצא לשוק העבודה, הדרגה לא תיבדק מחדש ולכן לא תיפגע זכותו לקבל קצבת נכות. החוק גם יוצר קצבה חדשה, קצבת עידוד, שמטרתה להחליף את קצבת הנכות והיא תינתן למי שהכנסתו עולה על הסכום שנקבע בחוק לצורך קבלת קצבת נכות. כך יישמר העיקרון לפיו הסכום הכולל של המשכורת והקצבה יישאר גבוה מהסכום של קצבת הנכות בלבד. מכאן שככל שמרוויחים יותר במשכורת, הסכום הכולל גדל. המטרה היא לעודד אנשים לעבוד ככל שהם יכולים.

התיקון גם קובע, שלא תופסק הזכאות להטבות נלוות על פי תנאים שנקבעו, ומי שהפסיק לקבל קצבת נכות בגלל שהחל לעבוד, יהיה מוגן ברשת ביטחון למשל שלוש שנים, שכן הוא יוכל לשוב ולקבל את קצבת הנכות מבלי לעבור בדיקה חוזרת של מצבו.

על פי התיקון החדש, ישנן 4 דרגות של אי כשירות לעבודה, 60 אחוז, 65 אחוז, 74 אחוז ו-100 אחוז.